החלטה בתיק ע"מ 2234/13

העוררת הגיעה ביום 22.10.13 לאזור מערת המכפלה בחברון. היא נעה במקום באופן מהוסס, והדבר עורר את חשדם של השוטרים במקום. הם ניגשו אליה, וביקשו לערוך חיפוש בתיקה. העוררת סירבה, ובשלב מסויים נתנה סטירה לאחד השוטרים במקום. העוררת נעצרה בעקבות זאת והובלה ליביל בו נערך עליה חיפוש על ידי שוטרות, אולם לא נמצא דבר. בעת שהותה ביביל, צלצל הטלפון הסלולרי שלה מספר פעמים. העוררת רצתה לענות, אולם השוטרים סרבו. בשלב מסויים הרימה העוררת סכין מטבח שהייתה בחדר והניפה אותה. לטענת השוטרים היא הניפה את הסכין בצורה מאיימת ובנוסף אמרה כי היא תשחט אותם. השוטרים איימו שירססו אותה בגז פלפל והיא הניחה את הסכין.

נגד העוררת הוגש כתב אישום, הכולל עבירות של תקיפת חייל, הפרעה לחייל, איום על חייל והחזקת סכין. בית משפט קמא הורה על מעצרה עד תום ההליכים ומכאן הערר שלפניי.

סניגורה של העוררת טען כי גרסתה לא נשמעה במשטרה כנדרש. לדבריו, האמרה הכתובה אינה משקפת היטב את החקירה, ומהאזנה להקלטת החקירה, ניתן לראות כי היו דברים שהעוררת מסרה ולא נרשמו, והיו דברים שהעוררת ביקשה לומר אולם החוקר לא איפשר לה. הסניגור טען כי המדובר בפגם משמעותי, שכן בכך נמנעה האפשרות מהעוררת להביא את גרסתה לאירוע. עוד ציין הסניגור כי בחדר החקירה נכחה שוטרת שהייתה בעצמה עדה לאירוע ונגבתה ממנה אמרה לאחר מכן, וגם בכך יש טעם לפגם.

הסניגור הדגיש כי גם אם ישנן ראיות לכאורה, עדיין אין במעשים המיוחסים לעוררת כדי להצדיק את מעצרה עד תום ההליכים ללא חלופה. הסניגור טען כי ניתן להורות על שחרורה תוך הגבלת הגעתה לאזור חברון, הצגת ערבים והפקדת ערובה כספית.

התביעה הצבאית טענה מנגד כי השתלשלות העניינים כפי שמופיעה בעדויות השוטרים מלמדת על מסוכנות משמעותית מהעוררת, ואין מקום לחלופת מעצר במקרה זה. עוד נטען כי גם אם ישנם פגמים מסויימים בגביית האמרה, אין בכך כדי לאיין את עדויות השוטרים, מהן ניתן ללמוד היטב על התנהגותה של העוררת באירוע.

דיון והכרעה

עדויות השוטרים במקרה זה אכן תואמות זו את זו ומלמדות על השתלשלות עניינים לפיה העוררת התנהגה באופן חשוד, סירבה לחיפוש בתיקה, התנהלה באופן מתריס תוך השמעת עלבונות כלפי השוטרים, ואף תקפה בסטירה את אחד השוטרים. לאחר מכן, גם בחדר בו נערך הבידוק התנהלה באופן מתריס, בשלב מסויים אחזה בסכין שהיה במקום ואיימה באמצעותו על השוטרים תוך שהיא משמיעה איומים ש"תשחט אותם".

במאמר מוסגר אעיר כי כלל לא ברור לי כיצד העוררת מובלת למקום בו נותר ללא השגחה סכין מטבח והיא יכולה להרימו ללא קושי. על פניו המדובר בשגיאה של הגורמים שעצרו את העוררת.

הסניגור לא טען כנגד ראיות אלה, אלא טען כי קיימת בעייתיות בהתנהלות חוקר המשטרה שגבה את אמרתה.

אקדים ואומר כי חוקר המשטרה ללא ספק שגה כאשר בחדר החקירה הייתה נוכחת שוטרת שהייתה עדה לאירוע, ובשלב מאוחר נגבתה ממנה אמרה, לאחר שכבר שמעה את גרסת העוררת במידה כזו או אחרת (השוטרת אינה דוברת ערבית והחקירה התנהלה בערבית, אולם לא ניתן לשלול כי הייתה מודעת לדברים שהקליד השוטר במחשב). היה נכון כי תהיה נוכחת שוטרת שאינה חלק מהאירוע עצמו ולא כפי שקרה במקרה זה.

כמו כן, האזנתי יחד עם מתורגמן בית המשפט לחקירתה של העוררת. ככלל, ניתן לומר כי מרבית הדברים שאמרה העוררת לחוקר המשטרה נכתבו. החלק הראשון של האמרה, עד העמוד השני בשורה 32 משקף באופן טוב למדי את התנהלות החקירה ואת הדברים שמסרה העוררת. בחלק זה נתבקשה לענות על השאלה מדוע הגיעה למקום, ומדוע תקפה את השוטר. היא אישרה כי סירבה לחיפוש, ולטענתה נתנה לו סטירה כיוון שהשוטר החזיק בידה בכוח.

בשלב בו נשאלה על התנהגותה בחדר הבידוק, הרשום באמרה משקף באופן פחות טוב את דבריה. ראשית, העוררת מסרה כי בתוך חדר הבידוק, השוטר לו סטרה קודם לכן אמר לה שאם תתנצל היא תוכל ללכת, אולם היא סירבה. בשלב הזה, לדבריה, השוטר אמר לה "אני אזיין את אחותך". דברים אלה לא מצאו את מקומם באמרה. חלף זאת נרשם (עמ' 2 ש' 33) "הוא אמר לי תתנצלי והוא פגע לי בכבוד ואז הטלפון צלצל הרבה, ורציתי לענות ולא נתנו לי".

הדברים שרשם חוקר המשטרה אינם משקפים כראוי את דבריה של העוררת, ומן הראוי היה לשאול את השוטר שלטענתה אמר לה את הדברים לתגובתו לעניין, ולא להותיר את הדברים ללא מענה.

בעניין נוסף מצאתי חוסר התאמה בין האמרה לבין ההקלטה, והוא נוגע לדברים הרשומים בעמ' 3 בשורה 47. באמרה נרשמו כתשובה של העוררת הדברים הבאים באשר לשלב בו הרימה את הסכין: "הם לא נתנו לי להכניס הדברים שלי לתיק ולקחתי סכין ואמרתי שאשחוט מי שיתקרב". מההקלטה עולה כי מה שאמרה העוררת היה "אל תתקרבו כי אני רוצה לענות לטלפון".

גם במקרה זה המדובר בפער מהותי בין הדברים שנאמרו לדברים שנרשמו.

בהמשך החקירה ניתן לשמוע את העוררת מבקשת מספר פעמים מחוקר המשטרה שיאפשר לה לומר את גרסתה אולם הוא מבקש ממנה כל פעם להמתין ואומר לה שבסוף יתאפשר לה לומר את שתרצה.

עם התמשכות החקירה ניתן להבין כי העוררת חשה כי היא אינה מצליחה לומר את גרסתה, וכי היא בתחושה שהחוקר "נגדה" ולא נותן לה לומר את גרסתה. בשלב מסויים היא מתחילה לבכות, אומרת לחוקר כי "אתם לא מצדיקים אותי" (עניין זה גם רשום באמרה) ואומרת כי אינה מעוניינת להמשיך בחקירה. בסוף החקירה היא נשאלת "כל דבורך אמת". באמרה נרשם שתשובתה הינה "כן" בעוד שהאזנה להקלטה מלמד כי אמרה באותו שלב דברים שמשמעותם "לא סיימתי את דבריי, אתה רשמת מה שאתה רוצה".

אדגיש כי אינני סבור כי החוקר היה לעומתי או פוגעני כלפי העוררת בחקירה, ולגיטימי בעיניי למקד את החקירה ולדרוש תשובות מהנחקר לשאלות ספציפיות. עם זאת, כאשר נחקר מבקש שוב ושוב לומר דברים, מן הראוי לאפשר לו לומר את הדברים.

ודוק: הפערים הללו אינם יוצרים חסר ראייתי אינהרנטי בראיות התביעה. כאמור, קיימות גרסאות של השוטרים, וגם מדברי העוררת עצמה ניתן להבין כי התנהגותה הייתה מתריסה כלפי השוטרים: היא לא הייתה מוכנה לקבל את בקשתם לערוך חיפוש, היא הגיבה באופן אימפולסיבי ותוקפני בשני השלבים של האירוע, באופן המלמד על חוסר כבוד והעדר מורא כלפי גורמי אכיפת החוק.